Don't be lazy like Arthur Rubinstein

A cinq ans, j’ai passé beaucoup de temps debout devant la télé. Habillé d’une jupe tutu improvisée des écharpes et maquillée du rouge de ma mère, j’ai regardé les danseuses. Mon père passa et m’a pris par la main, et moi je faisais ce que plus tard j’ai appris qu’on appelle une Arabesque. Les nuits, j’ai traversé des immenses scènes, mes sauts sauvages ont fait envolé dans l’air comme des flammes les trainés de mes robes. J’étais un enfant timide, enfermé dans un corps raide. Ma mère disait : la petite est pale. Mes parents m’ont encouragé à lire, dessiner, dans notre famille on ne danse pas.

Dans les fêtes de nos voisins tout le monde dansé. Les petits, les grands, les grands-parents.

J’étais ensorcelée par la musique du zorna et tambour. Je restais assise, émerveillée et jalouse. Les femmes ont balancé leurs hauts talons sur le côté, leur bassin dissocié du reste, les grands-mères répondaient avec des petits mouvements subtils, un pied, une main, un regard. Sans effort.

À un certain moment, mes fantasmes rencontrent la discipline. Une valeur opposée à mon éducation, à ce que mes parents ont peut-être imaginé pour moi. Il faut apprendre à écouter. À se taire. Et je trouve du plaisir.

À mon grand choc les années passent et je suis devenue une personne ‘’adulte.’’ Je ne sais pas trop ce que ça veut dire, sauf que mon entourage me considère maintenant comme tel et que je me trouve à payer des assurances, mais peut-être il y a une certaine perspective.

Pour commencer ce blog, voici une citation de grand Monsieur Arthur Rubinstein. Ses mots m'accompagnent depuis des années et me donnent beaucoup de force et d’inspiration.

בגיל חמש עמדתי הרבה מול הטלויזיה לבושה חצאית טוטו מאולתרת מצעיפים. צפיתי ברקדניות בלט.

כשאבא היה עובר בסביבה היה אוחז בי ואני הייתי עושה תנועה שלימים הבנתי ששמה,כמה יפה, ערבסק. בלילות נהגתי להתפרץ אל חלומותיי בתלבושות מתנפנפות. חציתי במות ענק בקפיצות. הייתי ילדה מפוחדת בגוף נוקשה. אמי הייתה אומרת: הילדה חיוורת. הוריי עודדו אותי לקרא,לצייר, במשפחה שלנו לא רוקדים.

בשמחות של השכנים רקדו כולם: הילדים המבוגרים וגם כל הסבתות והסבים.הזורנה והתוף הממו אותי. ישבתי נפעמת ומקנאה.הדודות העיפו את העקבים הגבוהים הצידה ושלחו את האגן לחופשי. הסבתות סילסלו את פרקי הידיים באגביות. ללא מאמץ.

ברגע מסוים בסביבות גיל עשרים הפנטזיות נתקלו בדיסיפלינה. ערך חדש וזר לדרך בה גדלתי, למה שהורי אולי ייעדו לי. צריך ללמוד להקשיב. צריך לנסות לשתוק. ולמצא בכך את כל ההנאה שבעולם.

למרבה התדהמה וההלם השנים עוברות והפכתי למה שמכנים אדם בוגר. אינני יודעת בברור מהי המשמעות של כך. הסביבה מתייחסת אלי כך, ואני מוצאת את עצמי חותמת על כל מני פוליסות ביטוח. אולי המשמעות היא שיש מעט פרספקטיבה.

הנה מלים של המוסיקאי הענק ארתור רובינשטיין. דבריו מלווים אותי שנים. מעניקים לי השראה וכוח. אני בוחרת לפתוח את הבלוג הזה בציטוט מראיון איתו.

On practice by Arthur Rubinstein

‘’if I omit practice one day I will notice it; if tow days,the critics notice it; it three days, the public notices it…’’

In his youth, as a natural pianist with a big technique, Rubinstein practiced as little as possible, learning new pieces quickly and without sufficient attention to textual details, relying on his personal charm to conceal the lack of finish in his playing. But his attitude toward his playing changed after his marriage. He stated that he did not want his children to take him as a has-been, so he began in the summer of 1934 to restudy his entire repertoire. "I buckled down back to work—six hours, eight hours, nine hours a day." he recalled in 1958. "And a strange thing happened... I began to discover new meaning, new qualities, new possibilities in music that I have been regularly playing for more than 30 years." In general, however, Rubinstein believed that a foremost danger for young pianists is to practice too much. Rubinstein regularly advised that young pianists should practice no more than three hours a day. "I was born very, very lazy and I don't always practice very long," he said, "but I must say, in my defense, that it is not so good, in a musical way, to overpractice. When you do, the music seems to come out of your pocket. If you play with a feeling of 'Oh, I know this,' you play without that little drop of fresh blood that is necessary—and the audience feels it." Of his own practice methods, he said, "At every concert I leave a lot to the moment. I must have the unexpected, the unforeseen. I want to risk, to dare. I want to be surprised by what comes out. I want to enjoy it more than the audience. That way the music can bloom anew. It's like making love. The act is always the same, but each time it's different."